אבודים בעיר הלבנה

רצוני לכתוב על אפריקנים. קוראי הכתבה ודאי ירימו גבה, מה לו ולאפריקנים? להרגשתי אלוהים ברא את כולם שווים, כולם בני האל ללא הבדל צבע וגזע.

רצוני לכתוב על אפריקנים. קוראי הכתבה ודאי ירימו גבה, מה לו ולאפריקנים? להרגשתי אלוהים ברא את כולם שווים, כולם בני האל ללא הבדל צבע וגזע. בניגוד לדעות הקדומות, זאת האמת. רוב האנשים בעולמנו מכלים את זמנם במחשבות שמאמללות את חייהם, שלהם ושל האחרים. זאת סלקציה אכזרית לא צודקת, לא כלפי עצמו ולא כלפי העולם. בעצם זאת דרך להרוס את העולם.
כל המחשבות הללו, צצו במוחי, בדרך מקרה. היה זה באמצע שנות ה-90 בעיר תל אביב הגדולה. אז העיר החלה לקלוט יותר ויותר מסתננים לא חוקיים שגנבו את הגבול ונכנסו לישראל באופן בלתי חוקי . בהעדר אכיפה, בחרו מרבית המהגרים להתגורר בעיר הגדולה.


לראשונה נחשפתי למצוקתם בשעה שיום אחד אני מתלווה לחבר שרכש דירה חדשה. נכנסנו אליה בזמן שעובדים זרים עמלו בניקיונה. אז וגם היום עובדים זרים לא בוחלים בכל עבודה שמקיימת את בעליה. בדירה הריקה התנגנה מוזיקה רעשנית וקצבית, כבתוך מסיבה. מסתבר שחברי העצמאי העסיק והכיר אחד מהם, מואיז הניגרי והחסון.
לאט לאט התוודעתי לאותה קבוצה של בני אפריקה. נוצר קליק ובהמשך אף הוזמנתי ערב אחד לדיסקוטק בפרישמן, שם רקדו והזיעו כולם לקצב הסוחף. מואיז הניגרי, שהבחין שלא נוח לי להימצא שם, עשה הכול להעביר ממני את ההלם הראשוני שהרגשתי. הוא התגלה כבחור אינטליגנטי, דובר שפות, שברח מארצו בגלל רדיפת בני שבטו...


בפינת רחוב הקונגרס העלייה, בת"א, עמד בניין בריטי ישן, ששם נהגו אותם אפריקנים להתאסף, בזמנם הפנוי, ובימי השבתות נהגו לשיר שם, לאחר ביקורם בכנסיה. למעשה הכנסייה הייתה אתר של חדר שהוסב על ידם לכנסיה, כדי שיוכלו להתפלל. כל הבניין היה מין מיוזק-הול באזור העסקים הישן. למרבה ההפתעה מצאתי שהיה שם גם אולפן ההקלטות של יהודה קיסר, איש להקת העוד. דבר שהוסיף לתפאורה המוזיקלית. עד מהרה הכרתי את ניסים היהודי, שבעצם היה עמוד התווך של מושבת האפריקנים...
שם, מאחורי הפרגוד, מצאו בני הקהילה את הקשר והאפשרות של מילויי טפסים והגשתם ע"י ניסים, שהתגורר במקום, במרתף חשוך וספוג ריחות טחב. ניסים הקליט עבורם קלטות ודאג לפתח עבורם צילומים. האפריקנים היו נוהגים להצטלם המון באירועים. ניסים ניהל במרתף תחנת צ'יינג' להחלפת כספים. איש פעלתן וכריזמטי שעזר לאוכלוסייה השחורה בדרום תל-אביב. בלילות עסק בהקלטות מול הגראמפון העתיק שניגן ברקע.


לא מעט חתונות התקיימו שם בעולמם המדוכא בסוהו של דרום העיר הגדולה. ניסים היה "האבא" של השחורים שנעזרו בשירותיו מול הרשויות.
מעולם לא הפסיקה המנגינה במרתף הקודר והחשוך לנגן. היו שם לא מעט עמדות מחשב, שאנשים נהגו לייצור בעזרתם קשר עם העולם. מתחת לכביש המרכזי, האפריקנים נכנסו ועזבו את הארץ, כמו בתחנת מעבר.
יום אחד, למרבה הצער, ניסים, "האבא" של בני הקהילה קיבל התקף לב והלך לעולמו. שגופתו נמצאה ללא רוח חיים במרתף האפוף עשן סיגריות... זהו סיפור אמיתי על נדכאים ומדוכאים, נוסטלגיה טבולה בשמחה מוסיקלית ועצב... סיפור שמוקדש לזכר ידידי ניסים ז"ל, שעצם עיניו אל מול צלילי אשכבה של המוזיקה אותה כה אהב... כך הוא נימצא מת בעד הטייפרקורדר המגושם המשיך לנגן ...


יש המגיעים עדיין למקום, בשבתות, לשמוע ולהזדהות עם מוזיקת הגרופ. בזמננו הזדהינו יותר עם המוזיקה מארה"ב ומאנגליה. וגם עם הסגנון החדש של ריקוד ההיפ הופ. ריקוד סמל לתסכול וזעם השחורים. כר אקטיבי וניגוח לזכר משטר האפרטהייד. גם לרגאיי יש מסר מחאתי, המביא לביטויי את הכעס של הציבור נגד האפליה הגזענית. אוכלוסיית המהגרים המתגוררת באזור התחנה המרכזית הישנה, הפכה את המקום לרובע "הסווטו", שבמקורו הוא פרבר שחורים בעייתי ביהונסבורג שבדרום אפריקה.
בתחילת שנות האלפיים, עם הצפת האזור על ידי האפריקנים, הוקמו פה ושם סוגי מועדונים, שהוקדשו למוזיקה הכואבת, של הרגאיי, שהייתה מלווה בריקוד המהפכה. ריקוד שתפס תאוצה עם מעצרו של המנהיג השחור, נלסון מנדלה, שנכלא בגלל מוצאו. אז המוזיקה השחורה הרעישה עולמות במחאה מוסיקלית, שהועברה באמצעות קולות השירה, שבקעה מתוך גטאות השחורים...
היום נסגרו רוב מועדוני השחורים בת"א, שדוכאו בידי אוכלוסייה עוינת להם. אומרים בשאון כלי הנשק שותקים החוקים. ימים יגידו...


אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...

כותבי המדור

הצג הכל